עולם הבריאות נמצא היום בנקודת מפנה היסטורית. לא בגלל טכנולוגיה חדשה, ולא בגלל אירוע רפואי נקודתי, אלא בגלל שינוי עמוק בפרדיגמה עצמה. בעבר רפואה עסקה בעיקר בהצלת חיים, ואילו היום היא נדרשת לנהל חיים שלמים. אנחנו חיים יותר שנים, עם יותר מחלות כרוניות, עם צורך בליווי מתמשך, ניטור ורצף טיפולי. במקביל, קצב הגידול במשאבים, ובעיקר בכוח אדם רפואי, פשוט לא מדביק את קצב הביקוש.
זה מה שמכונה "אפקט המספריים". מצד אחד ביקוש הולך וגדל לשירותי בריאות, ומנגד משאבים שנפתחים בקצב איטי בהרבה. התוצאה מוכרת לכולנו: עומסים, תורים, שחיקה של צוותים רפואיים, ופגיעה באיכות.
כ-50% מהרופאים מדווחים כיום על שחיקה מקצועית, ולפי ארגון הבריאות העולמי, המחסור הצפוי בכוח אדם רפואי בעולם מוערך בכ-10 מיליון איש עד שנת 2030. זו לא בעיה זמנית, והיא לא תיפתר לבד. ופה חשוב לי להדגיש – זו לא נקודת קריסה, זו נקודת החלטה. בפעם הראשונה יש למערכות הבריאות כלים שלא היו להן בעבר: טלמדיסין, מערכות מידע מתקדמות, אוטומציות ובינה מלאכותית, כהרחבה לרפואה ולא כתחליף שלה. אבל כדי להשתמש בכלים האלה נכון, צריך להבין שהשינוי הוא לא טכנולוגי בלבד, אלא גם תפיסתי, ניהולי וערכי.
איכות ברפואה היא בחירה ניהולית
בתפיסה שלי, איכות ברפואה היא החלטה יומיומית: איפה משקיעים, את מי מגייסים, על מה לא מתפשרים, ואיזה ארגון אנחנו רוצים לבנות לאורך זמן. איכות נבחנת ברגעים שבהם צריך להציב גבול. למשל, להחליט שלא ניגשים למכרז אם ברור שהמודל הכלכלי שלו יפגע באיכות הרפואית.
ברפואה מרחוק האחריות הזאת היא קריטית פי כמה. המעבר מרפואה מסורתית לרפואה דיגיטלית מחייב תפיסת איכות מותאמת: הכשרות ייעודיות, מודלי העסקה שונים, גמישות תפעולית ומערכות שמנהלות פערים בפועל, מהתמודדות עם No-show ועד בקרה ולמידה מתמדת.
האתגר המרכזי אגב הוא לא טכנולוגי, הוא אנושי. רפואה דיגיטלית מבקשת לסגור שני פערים: פערי ידע ואמון. בעבר הידע היה סגור ומוגבל, והאמון התבסס בעיקר על סמכות ולא על שקיפות. היום באמצעות הטכנולוגיה הידע מתועד, נמדד ומשותף, והאיכות יכולה להיות מבוקרת בזמן אמת. אבל זה לא קורה מעצמו, ובוודאי שלא רק מעצם קיומה של טכנולוגיה.
ברגע שאנחנו בוחרים לא רק באיזו טכנולוגיה להשתמש, אלא איך, איפה, ועם מי, אנחנו בעצם עונים על שאלה עמוקה הרבה יותר – איזו רפואה נרצה שתהיה פה. כאן בדיוק עולה השאלה איך נכון לשלב את המגזר הפרטי במערכת הציבורית.
המגזר הפרטי אינו תחליף, אלא שותף
המגזר הפרטי כבר פועל בתוך המערכת. אנחנו לא מדברים על עצם קיומו, אלא על אופן השתלבותו. ספק פרטי איכותי אינו "קופה חמישית". הוא לא מבטח, לא מנהל סל או זכאות, ולא מחליף את רופא המשפחה או את הקופה. הוא זרוע ביצועית-קלינית ותפעולית של המערכת הציבורית: כזו שמרחיבה קיבולת, מעלה את רמת הנגישות ומאפשרת לקדם טכנולוגיות בקצב מהיר, אבל תמיד תחת מדיניות רפואית, ממשקים מסונכרנים ושקיפות מלאה מול הקופה והמערכת. כדי שזה יעבוד, זה נשען על שלושה דברים: אנשים, מנגנונים ושקיפות.
קודם כל, כוח אדם. רופאים איכותיים לא בוחרים רק לפי תגמול, אלא לפי סביבת עבודה שמאפשרת להם להיות רופאים טובים: פחות אדמיניסטרציה ויותר רפואה, מסגרת מקצועית אמיתית, הכשרות ייעודיות וליווי רפואי.
אולם, גמישות בלי בקרה היא סיכון. איכות אצלנו היא מנגנון ולא כוונה. זה מתבטא בממשל קליני עם הנהגה רפואית, ועדות איכות, רף כניסה מקצועי וקרדנציאלינג, בקרה בזמן אמת ומסלולי הסלמה ברורים – בשקיפות מלאה מול הקופות ורופאי הקהילה, כי בלי שקיפות אין אמון.
גם הדרך שבה קופות קונות שירותים מעצבת את השוק כולו. כשאיכות מקבלת משקל שולי והמחיר במרכז, הפשרות מגיעות מהר. ב-Femi בחרנו אחרת. לא להוריד מחיר בכל מחיר, גם אם המשמעות היא להפסיד במכרזים מסוימים. אפשר להתחרות על מחיר ואפשר להתחרות על רפואה. אנחנו בוחרים להתחרות על רפואה.
יותר זמן לרפואה
ספק פרטי איכותי לא מחליף את רופא המשפחה, אלא מחזיר לו זמן. למטופל המורכב, לניהול מחלות כרוניות, לשיחה, להחלטה הקלינית ולראייה ארוכת טווח של המטופל והמשפחה. במובן הזה, רפואה מרחוק לא באה על חשבון הקשר האנושי. היא שכבת תמיכה שמאפשרת למערכת לנהל בריאות של חיים שלמים בתוך מגבלות המציאות.
אין ספק שמערכת הבריאות כבר משתנה. השאלה היא האם נדע להשתמש בטכנולוגיה ובשיתופי פעולה כדי לקרב בין להבי המספריים ולא להרחיק אותם עוד יותר. אם נעשה זאת נכון, נוכל לבנות מערכת בריאות שמרחיבה קיבולת בלי לוותר על איכות, ושומרת על אמון הציבור ועל טיפול מיטבי לאורך זמן.
