יומן המלחמה שלי
זאת הייתה הפעם הראשונה באשקלון (שם אני חיה כל החיים) אני חווה את האזעקות, הרגשתי פחד קיומי. זה לא היה מבצע רגיל, היו תחושות שסוף העולם הגיע. ראינו מראות שמעולם לא ראינו, חיילים מסתובבים ברחובות עם מחסניות בהכנס, באשקלון! עבר כרוז ברחוב בשלושה ימים הראשונים ואמר לא לצאת מהבתים. פתאום אתה מבין אין לך את הדברים הכי פשוטים – ללכת לקנות חלב, הפסקות חשמל… אגרנו מים בסירים, פנסים…
אחרי שלושה ימים שכבר אפשר היה לצאת מהבתים, רק השירותים החיוניים פעלו, בעלי הלך לסופר – הוא היה ריק. לא היה חלב, גבינות… כלום.
אני במהות לא מתרגשת מדברים, אולי מנגנון הדחקה, אבל הפעם הרגשתי שסוף העולם הגיע, משהו דרמטי קרה פה. בשבועיים הראשונים הייתי באאוט, עד שקראו לי למילואים. אני לא מאמינה שאומרת את זה – אבל זה החזיר אותי לשפיות.
פתאום הייתי עסוקה, קצת להתנתק מהאזעקות, לא כל היום מתעסקת בזה…
בבית אתה חווה דברים… הילדה שלי סובלת מחרדות, אחרי שבועיים הטסתי אותה למיאמי כי זה היה גדול עליה בכמה רמות, זה היה או להטיס אותה או לאשפז אותה בבי”ח פסיכיאטרי.
היא הייתה בחוויה של חרדה שהיא מעבר לחרדה רגילה, זה היה ברמה שהתייעצנו עם אנשי מקצוע. היא הייתה ישנה איתי על הספה בתנוחת עובר. הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה שינתק אותה ממה שקורה כאן. שלחתי אותה ביחד עם חברה טובה שלי שיש לה ילדה עם אוטיזם למיאמי.
אני בעשייה כל הזמן, לעולם לא הייתי במצב שאני מפחדת על עצמי ועל הילדות, שומעת את האזעקות מתוך שינה, מה יקרה ומה יהיה איתה… חברה שלי שכנעה אותי לתת לה ללכת איתה.
אנחנו היינו מפוצלים – הייתי במילואים, בן ועומר היו באשקלון כל התקופה, עומר בן 12 לא היה מוכן לזוז מהכלב ואי אפשר היה להוציא אותו מהבית. אני לסירוגין הייתי או לילות במילואים או לילות בפ”ת אצל אחותי, כי בעלה היה במילואים והלכתי לעזור עם התינוקת. לפעמים היינו נוסעת הביתה לקחת בגדים.
בחודש הראשון כמעט ולא הייתי בבית.
אחרי חודש וחצי מאיה חזרה ואני חזרתי לישון בבית, התחלנו לצאת עם הכלב מסביב לבניין, דברים של שגרה.
התמונה של מאיה במיאמי מדברת בעד עצמה.
