מיכאל מורזאנחוב ז"ל

6 באוקטובר בבוקר

הדלת נפתחה ומיכאל נכנס הביתה. הוא חזר ממשמרת לילה. נכדתו קיבלה את פניו בחיבוקים ובשמחה: "סבא בא!" חופשת הלימודים הראשונה של יבה מסתיימת והיום צריך לקחת אותה הביתה לקריית גת. יש לנו שלושה בנים, שש נכדות ונכד אחד. יבה ואחותה הן הצעירות ביותר. הנכדים שלנו תמיד באו לבקר אותנו בחגים ובחופשות הקיץ, לקחנו אותם לפארקים ולמרכזי בילוי, פינקנו אותם במתנות. הפעם לנכדה שלי היה חוסר מזל, לא הלכנו איתה לשום מקום. סבא לא לקח חופשה, הוא היה עייף מאוד מהעבודה וממטלות הבית. אנחנו גרים בישראל 20 שנה והחלפנו 8 דירות שכורות. 19 שנים עמדנו בתור לדירה בעמידרכיוון שאני נכה. סוף סוף קיבלנו דירה בעיר נתיבות מחברת עמיגור. הדירה הייתה במצב נורא, נאלצנו לעשות הרבה תיקונים, בהבנה שנגור בה הרבה זמן. נותר לנו לעשות מעט דברים – לסדר את השטח בחצר הדירה. עברנו לנתיבות במאי האחרון. מיכאל היה עסוק במציאת אישורים ומסמכים לדירה, בחיפוש אחר פועלי בניין, חומרי בניין, רהיטים, מוצרי חשמל וכדומה. 

אני מכירה את מיכאל 47 שנים. הכרנו באוניברסיטה לרפואה, למדנו רפואה ביחד והקמנו משפחה בשנה השלישית. מיכאל היה איש של נתינה, עם לב ענק. היה תמיד עוזר לכל אדם שנקלע לצרה, ללא שום תמורה. היום הוא היה עייף. כנראה, לא הייתי היחידה ששמה לב לזה. בצהריים התקשרה אשתו של הבן הצעיר שלנו בהצעה לקחת את יבה חזרה הביתה לקריית גת. בפעם הראשונה בחייו, מיכאל היה מאושר מהעזרה שהוצעה לו והסכים מיד. בדרך כלל היה מסיים את כל המטלות שלו בעצמו. לאחר ארוחת הצהריים, הבן ואשתו לקחו את יבה הביתה. הדרך שבה הם עברו הייתה דרך בשדרות. שמחר זה יהיה "דרך המוות". מסעו האחרון של מיכאל ושל ישראלים רבים אחרים.

6 באוקטובר בערב

מיכאל ישב על הכיסא האהוב עליו מול הטלוויזיה. הוא האזין לתוכנית מוזיקה ובמקביל שיחק שחמט במחשב.

אני תוהה לעצמי האם יכול להיות שהעלה זכרונות באותו ערב אחרון?

מיכאל נאלץ לשלב לימודים ולעבוד בלילות. באוניברסיטה, בנוסף למקצועות הנדרשים, הוא למד טראומטולוגיה. אך לצערו- אלרגיה לאנטיביוטיקה, שהתגלתה בהמשך, סגרה את הדרך לכירורגיה. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא עבד כרופא: במרפאה, באמבולנס, בבית חולים מקומי. נולדו לנו עוד שני בנים נוספים. לאחר התמחות בנובגורוד עברנו אלפי קילומטרים לחצי אי קרים. במקום החדש עבד כרופא. למד נוירולוגיה ולאחר שסיים את הקורס בהצלחה, התחיל לעבוד כנוירולוג.  הילדים גדלו. לנערים דוברי השפה הרוסית לא היה עתיד באוקראינה ללא שפה אוקראינית. 

הילדים עשו עלייה לישראל כל אחד בתוכנית שונה מטעם הסוכנות היהודית. מיכאל ואני קיבלנו אישור לעלות ארצה שנה אחרי שהבנים עלו. חצי שנה לפני העלייה שלנו הפכתי להיות נכה, לאחר שחליתי בשפעת עם הסתבכות קשה. תחילת החיים בישראל לא הייתה קלה. החלק הקשה ביותר הוא השפה העברית, במיוחד לאנשים מבוגרים. אחרי הקליטה וסיום האולפן, החל לעבוד כרופא בישראל. בהתחלה עבד במקומות עבודה עם סיוע מעמיתים דוברי רוסית. כאשר למד לעבוד עם מחשב בצורה נכונה, העבודה בישראל הפכה לקלה יותר. מקום עבודתו האחרון היה ב-Femi כרופא בבית הסוהר. המשימה העיקרית של העבודה היא אבחון. הוא אהב את האבחון, את הצוות ואת האנשים שאיתם הוא עבד.

7 באוקטובר 06:00

היום יש למיכאל משמרת 24 שעות. מיכאל התעורר, חימם את הקומקום, הכין תה והלך להתקלח, כשבמקביל לכך נשמעה אזעקת צבע אדום. יצאתי מהחדר למסדרון, מיכאל יצא מיד מהמקלחת והחל להתלבש במהירות. הוא לבש את החולצה האהובה עליו. זו הייתה החולצה הראשונה ב-44 שנות נישואינו שהוא קנה בעצמו. לפני כן, מיכאל מעולם לא קנה דברים בעצמו ולא ידע לבחור את מה שהוא צריך. ניסיתי לשכנע אותו לא ללכת לעבודה בגלל ההפגזה. הוא לא רצה להקשיב לכלום, הוא אמר שזו לא הפעם הראשונה שהוא נוסע תחת רקטות, שהקולגות שלו מחכים לו בעבודה ושתהיה לו הרבה עבודה. הוא חייב ללכת. הוא דחף אותי מהדלת ורץ למכונית.

7 באוקטובר 07:02

המכונית יצאה מהחניון בכביש מנתיבות לאשקלון, מרחק 15 דקות נסיעה לצומת שער הנגב. התקפות רקטות מרצועת עזה הפכו לדבר שבשגרה בקרב תושבי הנגב. הבן הצעיר שלנו גם מתגורר בנתיבות. באותן הדקות הוא שתה קפה במרפסת אחרי שהסתיימה לה האזעקה הראשונה. הבן קיבל מעמיתו לעבודה סרטונים של חיילי חמאס נוסעים ומסתובבים בעיר שדרות. בהתחשב לכך שזו הייתה בדיחה לא מתאימה לשבת בבוקר, הוא לא התייחס לכך ברצינות.

הדלקתי את הטלוויזיה כדי להתעדכן במיקום ההפגזות. אשקלון שאליו נסע מיכאל הופגזה בכבדות. במהלך ההפגזה, לא התקשרתי לבעלי, לא רציתי להסיח את תשומת ליבו מהכביש. התקשרתי ב-08:30 ולא הייתה תשובה. ניסיתי להתקשר שוב ושוב ואף אחד לא עונה. בשעה 10:00 ביקשתי מבני האמצעי סרגיי להתקשר למשטרה, להסביר את המצב ולברר אם מיכאל הגיע לעבודה. ביקשתי מבני הצעיר וסילי ואשתו אלכסנדרה למצוא את מספרי הטלפון של המעסיק; אין לי את המספרים שלהם שמורים. בשעה 14:00 סרגיי אמר שהמשטרה דיווחה שהרופא עובד בכלא ושהכל בסדר. שמו של הרופא לא נמסר לנו. התקשרתי לבני הבכור סטס, שינסה לבדוק דרך חבר שלו שעובד באותו בית הסוהר, מהו שמו של הרופא שנמצא במשמרת. חברו הצליח לאתר את הרופא שנמצא במשמרת ואמר שהרופא לא התחלף מאתמול והמשיך לעבוד. 

בשעה 16:00 וסילי השיג מספר טלפון של מנהל בחברת Femi והמנהל הודיע לו שמיכאל לא התייצב לעבודה מהבוקר. התחלנו להתקשר לבתי חולים. בסורוקה לא ענו לשיחות. למרות ההפגזות, סטס ואשתו אירה נסעו לבית החולים. היו הרבה אנשים במחלקת הקבלה והיה קשה לגשת לדלפק הרישום. חברתה של אירה שעובדת בבית החולים, הייתה במשמרת באותו היום. אירה העבירה לחברתה תמונה של מיכאל ואת פרטי הזהות שלו וביקשה ממנה לעזור בחיפושים. לאחר זמן מה, חברתה דיווחה שמיכאל לא היה בסורוקה. התקשרנו לבית החולים ברזילי באשקלון והם הבטיחו לחזור בחזרה במקרה ויקבלו מידע כלשהו על מיכאל.

8 באוקטובר 07:00

טרם קיבלנו שיחת טלפון או מסר חוזר מבית החולים ברזילי. מצאתי את מספר טלפון של רופאה שעובדת במיון בבית חולים ברזילי, והתקשרתי אליה. היא ענתה שמיכאל לא היה בבית החולים. הבנו שאנחנו צריכים לחפש את המכונית של מיכאל. התקשרתי לבנים שלי שינסו למצוא מידע מהמצלמות בכבישים.

8 באוקטובר, 11:00 בבוקר

סרגיי נסע מקרית גת ללוד לבצע בדיקת DNA לחיפוש נעדרים. וסילי נסע לכיוון בית הסוהר בכביש בו נסע מיכאל בדרך כלל. על הכביש היו מכוניות ירויות ושרופות עם גופות. בצומת שער הנגב מצא את מכוניתו של אביו. על המכונית היו סימני יריות, היה הרבה דם בתוך הרכב. מיכאל לא היה שם. לפי מצב הרכב, הנחנו שהוא מת. וסילי לקח את המצלמה מהרכב בתקווה לראות מי לקח את אביו. תחת אש, וסילי עזב את המקום במהירות… למרבה הצער, לא ראינו בסרטונים של המצלמה מי הוציא את מיכאל מהרכב. התמונות נמחקו מהמצלמה. 

8 באוקטובר בערב

הטלפון מצלצל- שיחה מרוסיה. אחיו התאום של מיכאל התקשר ושאל מה קרה לאחיו, הוא חלם עליו כל הלילה: "איזה שטויות, חלמתי עליו כל הלילה, אני מרגיש שיש צרות עם אחי". ענינו לו שמיכאל נעדר ולפי מצב הרכב – הוא נהרג, אבל אולי הוא נלקח כבן ערובה. הסברנו לו שאנחנו חייבים לחכות לחדשות מהמשטרה.

17 באוקטובר 15:00

קיבלתי טלפון מאנשי ביטחון שהודיעו לי שגופתו של מיכאל נמצאה. אנשים מהמשטרה הגיעו לביתי והודיעו רשמית על מותו של מיכאל. הלוויה נקבעה ל-18.10 בשעה 15:00 בעיר באר שבע.

18 באוקטובר

נסענו לבית העלמין. הרכב נתקע בפקק, סגרו את הכביש המוביל לבית העלמין. התברר שחיפשו קבוצת מחבלים באזור בית העלמין, הצבא חסם את הכביש ואמר שהלוויה לא תתקיים היום. לאחר זמן מה, נשמעת אזעקה, כל האנשים יצאו מהרכבים ונשכבו על הארץ. לכולם היה מזל, הרקטה והרסיסים לא נפלו על הכביש. אחרי שעתיים של המתנה מתוחה הגענו לבית העלמין.

מיכאל נקבר…

נשאר לנו חור בלב ובנשמה. מתי הכאב יעבור? לא ידוע.

קשים ביותר היו 11 הימים של המתנה ואי ידיעה. אנשים רבים הגיעו לבית שלי. מיכאל עשה הרבה טוב לאנשים במהלך חייו, הוא ייזכר במילה טובה. חבל שחייו נקטעו במלוא פריחתו של כוח, אנרגיה, רצון גדול לחיות ועם הרבה תוכניות לעתיד. היה לו אורח חיים בריא שאפשר לו לחיות עד 120 שנה.

את יבה נכדתנו פגשה שכנה ששאלה: "מה שלומך?" הילדה הביטה בה בהפתעה, דמעות זלגו מעיניה: "סבא מת. הוא היה בדרכו לטפל באנשים והם ירו בו".

כמה מילים מאת בנו של מיכאל:

אבי היה אדם מלא אנרגיות חיוביות, איש לא היה יכול לעמוד בפני הכריזמה שלו, האנרגיה הפנימית שלו הועברה לכל הסובבים אותו. תמיד היה חיובי, מלא בשמחת חיים. אבא, סבא ובעל אוהב. הוא הוביל את המשפחה שלנו, תמיד מצא דרך לצאת מהמצבים הכי קשים בחיים ומעולם לא התייאש. אבא היה איש חזק ואינטליגנטי, איש נתינה אמיתי.

מיכאל מורזאנחוב ז"ל