סיפורים אישיים >

עובדי Femi משתפים

יומן מלחמה

פינת הנצחה

למענכם

למען הקהילה

פעילות עסקית

סיפורים אישיים

יומן מלחמה

הכירו את שולי רחום, עובדת FEMI ותושבת קיבוץ בארי

ינואר 31, 2024

שולי רחום, תושבת קיבוץ בארי, היא מדריכת ביבליותרפיה בשירות בתי הסוהר. ביבליותרפיה היא שיטת טיפול נפשי, העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה ובאמנות המילה הכתובה. שולי שיתפה אותנו בסיפור האישי שלה, באותה השבת השחורה של ה-7 באוקטובר, בה חוותה רגעים שלא תשכח לעולם. 

"אני יושבת בחדר שלנו בבית המלון "דיויד", המלון הכי נחשב בים המלח על כסא לא נוח שהוא לא הכסא שלי, זה לא חדר העבודה שלי בבית שלי בבארי, מנסה ליצור לי פינת עבודה נחמדה כדי לכתוב את יומן המלחמה."

7.10 – "השבת השחורה" 

השעה 6:00 בבוקר. אנחנו מתארגנים בבית המלון בקוס, יוון, לאחר טיול קסום של שבוע ימים, השזור בטיולים לחופים מדהימים, ישיבה בבתי קפה על החוף, שייט לעוד איים, הפלגה לבודרום ושיטוט בשוק המקומי בו קנינו לילדים מתנות, ישבנו במסעדה עם אוכל מקומי טעים, חזרנו לקוס, לשקט ולשלווה. ואז הגיע הזמן לשוב הביתה לישראל, לקיבוץ בארי, לילדים שלנו, לעבודה ובקיצור לחיים שלנו. בעודי מכינה לי כוס קפה בטרם האוטובוס יאסוף אותנו לשדה התעופה, נשמע צליל מוכר ולא אהוב מהנייד שלי, שוב… אזעקת "צבע אדום" בשדרות. אני מקבלת הודעת וואצאפ מהמנהלת של מרכז חוסן שדרות עם הנוסח הקבוע – "האם את יכולה להגיע לשדרות?". השבתי לה שכשאגיע לארץ, אתארגן ואסע מבארי לשדרות הכי מהר שאני יכולה. מתורגלת שנים במצבי חירום וכבר מתכננת בראש את המהלכים שלי, להגיע לבארי, לקחת את האפוד הצהוב שלי, לא לשכוח לקחת פנקס לרשום את שמות נפגעי החרדה, להגיד שלום חפוז לילדים וכמובן לקחת עוגה מהמקפיא לצוות היקר, שיהיה גם טעים. לאחר השיגורים לשדרות הופיעה באפליקציה התראה שלא נגמרה על "צבע אדום" בבארי, ברצף שלא הכרתי. האפליקציה לא הפסיקה להתריע ולאחר 20 דקות, שוב הודעה, אך הפעם מהקיבוץ – "חשש לחדירת מחבלים, אנא הישארו בממ"ד עד לסיום האירוע". שילוב של ירי וחדירה קצת מלחיץ אותנו ואנו מתקשרים לסער, הבן הבכור שלנו שנמצא בחופשה מהלימודים בקיבוץ. ביקשנו ממנו להגיע מהר ככל הניתן לבית שלנו שנמצא בשכונה שעל הגדר, שכונת "הכרם", שם נמצאת לבד שקד, הבת הקטנה שלנו שאומנם היא בת 18, אבל תמיד תהיה הקטנה שלנו. ההנחיה הנוספת שניתנה לסער, היא לקחת את האקדח של אורי מהכספת ולהיכנס עם שקד לממ"ד ולנעול הכל, סער רוכב במהירות על האופניים לבית שלנו כשהוא שומע יריות מסביבו. בדרך הוא פוגש חבר שביקש ממנו להצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ. סער מתנצל ואומר לחבר שהוא ממהר לאחותו שנמצאת לבד בבית. בינתיים, אנחנו מגיעים לשדה התעופה בקוס ומקווים שאירוע החדירה יסתיים במהרה, בטוח עוד מעט יתפסו את המחבלים, הרי היו לנו חדירות לאורך השנים והצבא שלנו בטוח יתמודד עם האירוע בגבורה. מגיעים לשדה התעופה ואז מתחילות להגיע הודעות בקבוצות של הקיבוץ, הודעות שכאילו נלקחו מעולם אחר:

"הצילו מחבלים בבית שלי"

"הם שורפים את הבית שלי"

"אנחנו נחנקים"

"אמא מתה ואחי גם… אבא פצוע… כוחות לכאן בבקשה" 

"הצילו, פרצו לנו את דלת הממ"ד"

עוד ועוד הודעות כאלה מגיעות, כאילו נלקחו מסרט אימה ולא מקיבוץ בארי שלנו שהוא בשגרה 90% גן עדן ו-10% גיהנום, ועכשיו הוא יותר מ-100% גיהנום. בינתיים אנחנו בקשר עם הילדים, גל בדירה שלו בשכונת הצעירים עם הכלב שלנו, בייבי שלנו, כלב שיצ'ו מפונק מאוד. גל החליט לקחת את בייבי ביום שישי בערב אליו, החלטה שמנעה נביחות בממ"ד בבית שלנו…גל משתף שבייבי אצלו, ישן, שותה והם בסדר ולפתע הודעה מקפיאת עורקים בקבוצה של הקיבוץ "מחבלים אצל משפחת רחום", מה עושים… אנחנו לפני העלייה למטוס ובמטוס לא נוכל להיות מעודכנים, האנשים שאיתנו בשדה, הבינו מאיפה אנחנו וניסו לעזור בכל דרך אפשרית – אחד מביא מים, השנייה מחבקת, השלישי מפעיל קשרים בצבא, אבל כלום לא עוזר באמת, עולים למטוס בלב כבד, הדיילות מחייכות במטוס ואני חושבת לעצמי שמה פתאום הן מחייכות במצב כזה וגם, מעודדת מזה שהטיסה יצאה כמעט בזמן והכל להגיע לארץ תוך שעה וחצי, הטיסה שלנו הייתה האחרונה שיצאה. במהלך הטיסה אני מתפללת בלב וכמעט בטוחה שכשנגיע לארץ כל סרט האימה הזה יסתיים. אנחנו נוחתים וההודעות שמתקבלות הרבה יותר קשות, אנחנו פועלים על אוטומט, כל התהליך של היציאה מנתב"ג מעצבן אותי, אני שומרת על איפוק ולא מראה עד כמה אני על סף איבוד השפיות. מגיעים לרכב ומתקשרים עם המשפחה המורחבת ומחליטים לנסוע לנתניה למשפחה מפני שאי אפשר להגיע הביתה, לבארי, כי עדיין מתחוללים שם קרבות ובעצם בכל האזור, בין לבין מקבלת המון הודעות מודאגות מחברים, משפחה וממי לא, מכל מי שמכיר אותי, אני מבינה שאנחנו, קיבוץ בארי בכותרות והפעם לא בגלל הכלניות והשדות המוריקים, בדרך מדברים רק עם המשפחה והדרך ארוכה מאוד… מידי פעם הילדים שולחים הודעות שהם בסדר, מחליטה להרגיע את כל המודאגים שחלקם יודעים שאנחנו בחו"ל, מנסחת הודעה כללית לכולם: "סער ושקד בממ"ד, סער עם אקדח, הם בסדר, גל בשכונת הצעירים בממ"ד וגם הוא בסדר, אנחנו בדרך למשפחה ונעדכן בהמשך". גל לא בקשר כשעה, אנחנו מודאגים, אני מנסה לחשוב שהוא פשוט עסוק עם הכלב או שנגמרה לו הסוללה, לאחר שעה, גל כותב שנרדם מפני שהוא עייף והלך לישון לפנות בוקר לאחר מסיבה, סער ושקד מודיעים שהם מחזיקים את הדלת של הממ"ד והם בסדר, בהודעות כותבים שאסור לפתוח את הדלת גם למי שמדבר עברית וגם למי שמזדהה כצה"ל, כעבור שעה מגיעים למשפחה בנתניה, רגע נושמים, אני מבקשת קפה ועוד קפה…ממשיכה להתעדכן בקבוצה של הקיבוץ, כוחות מגיעים לבית שלנו, לא זוכרת כמה פעמים כתבתי "כוחות לבית משפחת רחום, בית מספר 610/2" ואז מגיעה הודעה משקד "אמא יש מחבלים בבית, אני פוחדת", בקור רוח אני כותבת לה שהצבא בדרך, ארוכה ארוכה מאוד הדרך, השעה כבר 17:00 אנחנו מתעדכנים שחלק מהכוחות נפגעו ויביאו כוח אחר… אני מתחילה לאבד את זה… אני כועסת על כל העולם, בעיקר על ההפקרה ושואלת את עצמי, מה קרה לצבא הכי חזק בעולם?????? הרי בכל פעם שיש רק נגיעה בגדר הכוחות מוזנקים, על כל הפרת סדר על הגדר, אנו מקבלים הודעה שזו רק הפרת סדר ושיהיה בסדר… ועכשיו ממש לא בסדר ששורפים בתים, רוצחים ילדים, נשים וחברים, שותה עוד כוס קפה ומתפללת, קוראת פרק תהילים ומחזיקה את התקווה, אומרים שהתקווה מתה אחרונה, ברגעים אלו אפילו היא על סף גסיסה. ממשיכה להיות מעודכנת כשברקע הטלוויזיה משדרת סרטי אימה. השעה כבר 19:00 בערב ואני שואלת את עצמי עד מתי??? ואז מגיעה הודעה מסער "חולצנו, אנחנו בשטח כינוס", מתקשרת לסער ושואלת אותו "ומה עם גל, הוא לא עונה לנו", סער משיב שגל איתם בשטח הכינוס וגם הכלב בייבי איתו, אנחת הרווחה שלי נשמעה בכל רחבי העיר נתניה, נושמת ומעכלת את הידיעה שהילדים שלי בחיים, הם חולצו, אבל רגע, טרם הסתיים האירוע, מישהו צריך להביא אותם משם, שם עדיין מסוכן, האחיין המקסים של סער, איש כוחות הביטחון שמשרת ביחידה מובחרת שהשתיקה יפה לה, מתנדב לנסוע לבארי ולהביא את הילדים, עצרנו אותו מלנסוע לתופת ושאלנו את הילדים, כיצד יגיעו אלינו, הילדים משתפים שהם בדרך לנתיבות, הלב ממשיך לפעום בעוצמה ובלב תקווה שיגיעו בשלום לעיר נתיבות ואם ניתן, אז במהרה, לאחר שעתיים מוטות עצבים, קיבלנו ידיעה שהם בטוחים בנתיבות ושם דואגים להם לאוכל, שתייה, שמיכות ובעיקר עטיפה רחבה של ארץ ישראל היפה שמתגייסת בכל עת ובכל שעה. הילדים עלו על ההסעה לתל-אביב ושם האחיין ממתין להם ולוקח אותם אלינו, לנתניה ושוב הדרך הייתה ארוכה, למרות שלפי השעון זה פחות מחצי שעה. ואז נפתחת הדלת, צעדים במדרגות הכניסה המובילים את הילדים לקומת האורחים ואותם אנו פוגשים, לא להאמין שכך יהיה המפגש שלנו לאחר החזרה שלנו מחו"ל, במקום מפגש מרגש השוזר בתוכו חוויות, מתנות ורגעים קסומים, אנו נפגשים עם ילדים שעברו חוויה קשה מנשוא שעוד עליה אספר, המפגש היה מרגש ורווי בדמעות וחיבוקים וגם בייבי הכלב המתוק התרגש מאוד. לאחר דקות ארוכות, הילדים שיתפו מה עבר עליהם בשעות הנוראיות… הדבר הראשון ששקד אמרה לי "אמא, את לא תכירי את הבית, הוא לא הבית שלנו, הפוך, שבור, כל המגרות על הרצפה, פוגרום במלא מובן המילה" אמרתי לשקד, לא נורא, אני אסדר אותו ואנקה, שקד צחקה ואמרה לי שאני לא מבינה ואכן שקדי צדקה. כשהגעתי בפעם הראשונה לבית שלנו בבארי הבנתי מה אמרה ולמה התכוונה, אבל זה לפרק הבא. כפי שסיפרתי בהתחלה, סער הגיע לבית שלנו ונכנס עם שקד לממ"ד עם האקדח, בהתחלה הייתה להם תקווה שיצאו ממנו במהרה וככל שחלפו השעות התקווה כמעט אבדה, הסוללה כמעט נגמרה ושקד התחבאה מתחת למיטה. הם שמעו שנכנסו מחבלים לבית, שברו והפכו אותו ואפילו ניגנו בגיטרה של שקד. שלוש פעמים ניסו לפתוח את דלת הממ"ד וסער הצליח להחזיק חזק שלא תיפתח. באחד הרגעים שהיה שקט, סער רצה לצאת להביא מים ומטען, שקד מנעה ממנו לצאת וכך הם חיזקו אחד את השניה במשך שעות. לקראת הערב הם שמעו לפתע קולות בעברית מסביב לבית וגם דפיקה בדלת, סער שמע את אור השכן נוקש על דלת הממ"ד וקורא בשם של אורי, סער לא פתח ותחקר אותו, הוא חשש שאור חטוף ומאחוריו מחבלים שמאיימים עליו, לאחר ששמעו עוד קולות מוכרים של שכנים שמחפשים מים ושירותים וברקע גם קולות של צה"ל, החליט לפתוח את דלת הממ"ד עם אקדח שלוף. מסכן אור, האקדח כוון אליו… כשיצאו מהממ"ד ראו את הבית היפה שלהם הפוך, שבור ובזוז. סער טיפל בשכנים, דאג לבגדים, אוכל, אקמול ואפילו לנעליים. הוא תיאר שהשכנים הגיעו במצב קשה, חלקם מפויחים וספוגים עשן, ללא נעליים ובגדים, אישה בהריון בחודש תשיעי וגם ילדים קטנים. החיילים שהיו בבית היו סוג של מלאכים עבורם, מלאכים במדים וגם הם ילדים… אט אט כולם התכוננו לפינוי ל"נמר" המשוריין שחיכה להם בחנייה. הם חולצו בקבוצות והמראות שראו בדרכם לשטח הכינוס היו מאוד קשים. בתים עולים באש, גופות מוטלות על הכביש, כשהגיעו לשטח הכינוס המראות הקשים התעצמו מאוד, ילדים בוכים ללא הורים, גברים במכנסיים קצרים, נשים יחפות, בכי וצעקות וכאילו מה שעברו לא הספיק, לפתע הופיע מחבל ארור רכוב על אופנוע ועליהם ירה. כמובן שהיה גם "צבע אדום". למזלם הוא מיד חוסל ומשם באוטובוסים לנתיבות כשברקע המון אזעקות של "צבע אדום" וגם יריות. כשהגיעו לנתיבות, התקבלו על ידי התושבים הנפלאים בברכה, הכינו להם שולחן עמוס באוכל ושתייה, בגדים, שמיכות ולב חם. משם נסעו לתל-אביב באוטובוס עם שאר החברים. הנסיעה לא הייתה פשוטה. סער שיתף שעת הנסיעה היו ילדים ללא הורים, בכי, דאגה לבני משפחה שלא אותרו ועוד… כשהגיעו לתל-אביב, האחיין המקסים כבר המתין להם עם שפע של ממתקים ושתייה. לאחר 20 דקות נסיעה הגיעו אלינו לנתניה ועל המפגש כבר סיפרתי. איפה שהוא באמצע הכתיבה, מסיימת את הפרק של השבת הארורה 7.10.23 בשלוש שורות בשירו המקסים של נועם חורב:

אימהות/ נועם חורב

"שתי הכנפיים של אמא שלי

אפשרו לי לגדול-

באחת היא נתנה לי דחיפה מהקן,

בשנייה ריפדה את האדמה,

למקרה שאפול"

חזרתי לבארי בפעם הראשונה לאחר חודש וקצת כשברקע קולות פיצוצים עזים, תקיפות מהאוויר ומהקרקע, קיבוץ שהפך לבסיס צבאי וכאב על ההרס הגדול. הגעתי לשכונה שלי שרובה נשרפה, הבית שלי ושל אנט השכנה לא נשרף, אך נבזז והושחת, מראות קשים מאוד. אוספת הרבה תרמילי M16 מהרצפה כאילו היו חלקי משחק ילדים, רואה ירי של קלצ'ניקוב בקירות ורוצה להאמין שהתנהל כאן קרב יריות אולי… אחרי ששקד וסער חולצו ואולי לא… כל פינה ופינה הושחתה באופן יסודי, הכל הפוך, אלבומים, ניירת, כלי מטבח, ארונות בגדים ללא בגדים ומה לא… למרות זאת כאן אני מרגישה הכי בטוחה. חצי יום סידרנו כמה שיכולנו. למרות כל המתואר, כאן אני מרגישה הכי בטוחה, כאן זה בית. במהלך כל היום חושבת מחשבות חיוביות, מנסה ומודה על הרבה דברים, על זה שכולנו בחיים, על זה שהבית לא נשרף, על המשפחה שלי שכל אחד מהם מצא דרך לתרום, על גל ואורי שעובדים בדפוס, על סער שבכיתת הכוננות, על סתיו שמארחת אותנו, על שקד שחזרה בכל הכוח לשנת שירות עם נוער בסיכון ומשתפת שזה הריפוי שלה ועל המשפחה המורחבת שזכינו בה. תודה לארץ ישראל היפה על התמיכה הנפלאה, תודה לצבא שעכשיו שומר עלינו ומאחלת להם שיחזרו הביתה בשלום. 

תודה לצוות חוסן ושבס על שאני חלק מהם, תודה שיש לי אפשרות ללכת לעבודה במרכז חוסן בים המלח ועוד הרבה תודות.

אנחנו ננצח ונצמח מהמשבר הזה, בזה אני בטוחה. 

כתבות נוספות
הכירו את מיכאל דוד, מנהל רכש לוגיסטיקה וקשרי חוץ

הכירו את מיכאל דוד, מנהל רכש לוגיסטיקה וקשרי חוץ

יממה אחת מתוך 84: ערב סגרירי במיוחד, הכוחות בשטח נערכים לשלב האחרון בכיבוש מחנה הפליטים ג'באליה, השלב שלאחריו נשיג שליטה מוחלטת בצפון הרצועה. שלושה ימים אחורה מתוכננים בקפידה נתיבי המסע של הלוחמים. בדרך, צפויים לפגוש אותם עשרות פירים ובתים ממולכדים לצד מחבלים,…

קראו עוד
הכירו את בועז אברהמי, מנהל פעילות רפואה בצה"ל

הכירו את בועז אברהמי, מנהל פעילות רפואה בצה"ל

07.10 יום שבת, השעה 6:30 בבוקר. התעוררתי מרעש מחריש אוזניים, הדומה לקריאת שעון מעורר בצורה שלא פסקה. ברגע הראשון, חשבתי שלא נדרש לקשר את זה למשהו מיוחד - אני נמצא בחופשת עסקים באתונה. אחזתי בטלפון הנייד שלי והבנתי כי זו התראת צבע אדום. בתקווה שמדובר בטעות או שגיאה,...

קראו עוד
הכירו את חן וונדרסמן, ראש מערך מרפאות מומחים ובריאות הנפש

הכירו את חן וונדרסמן, ראש מערך מרפאות מומחים ובריאות הנפש

יומן המלחמה שלי  זאת הייתה הפעם הראשונה באשקלון (שם אני חיה כל החיים) אני חווה את האזעקות, הרגשתי פחד קיומי. זה לא היה מבצע רגיל, היו תחושות שסוף העולם הגיע. ראינו מראות שמעולם לא ראינו, חיילים מסתובבים ברחובות עם מחסניות בהכנס, באשקלון! עבר כרוז ברחוב בשלושה...

קראו עוד
נותני שירות לאיזור האישי